גטו וילנה היה גטו גדול בווילנה שבליטא בתקופת השואה.
 |
| רחוב היהודים |
וילנה הייתה מרכז חיי הרוח היהודית במזרח אירופה ואף כונתה "ירושלים דליטא". בין שתי מלחמות העולם היא הייתה תחת שלטון פולין. הצבא האדום נכנס לעיר בספטמבר 1939 והיא נמסרה לידי ליטא.
ב-24 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לוילנה, ומיד נחטפו יהודים לעבודות כפייה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת טלאי צהוב ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף פעיל של הליטאים. במהלך הקיץ, רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצע חיסול מהיר.
בוילנה היו שני גטאות: 1- גטו לעובדים.
2- גטו לכל השאר.
בוילנה היו שני גטאות: 1- גטו לעובדים.
2- גטו לכל השאר.
גטו 2 חוסל לחלוטין באוקטובר 1941, ומאז נותר רק גטו אחד.
ההיסטוריה של ההנהגה
ב-4 ביולי 1941 ציוו הגרמנים על גבאי בית הכנסת של וילנה, חיים מאיר גורדון, להקים יודנרט בתוך יום אחד. ביודנרט היו בתחילה עשרה חברים, אך עד סוף החודש, בפקודת הגרמנים, גדל מספרם ל-24. יושב הראש הראשון של היודנרט היה שאול טרוצקי, וסגנו היה אנטול פריד. חברי היודנרט שיקפו חתך כמעט שלם של האוכלוסייה היהודית של וילנה. הקהילה ראתה בהם נציגים המגִנים על זכויותיה ונתנה בהם את אמונה.
באוגוסט שאול טרוצקי נרצח ע"י הגרמנים, וב-7 בספטמבר ממונה תחתיו אנטול פריד כיו"ר היודנרט. פריד ממנה למפקד המשטרה היהודית את יעקב גנס.
ביולי 1942 מינו הגרמנים את מפקד המשטרה יעקב גנס כשליט יחיד בגטו וחברי היודנראט עבדו תחתיו במִנהל הגטו. התגבשה התפיסה "עבודה למען החיים", לפיה גטו עובד יבטיח את חיי תושביו ויקנה להם זמן עד מפלת הגרמנים. ברוח תפיסה זו הקים גנס סדנאות ובתי מלאכה וארגן את הגטו כיחידה יצרנית המביאה תועלת לגרמנים.
ההתנגדות בגטו
ההתנגדות בגטו
כפי שנאמר בפוסט הקודם, חברי תנועות הנוער והמפלגות היו המתנגדים העיקריים.
הנותרים מחברי המפלגות הציוניות והבונד ומהמפלגה הקומוניסטית הפולנית, שפעילותן שגשגה בווילנה לפני המלחמה, הוסיפו לפעול ולהיפגש באופן סדיר בגטו. תנועות הנוער החלוציות היו החלוץ הצעיר-דרור, השומר הצעיר, הנוער הציוני,בני עקיבא ובית"ר. בימי האקציות עשו תנועות אלו כל מאמץ להציל את חבריהן ואת בני משפחותיהם.
ב21 בינואר 1942 מתאחדות הקבוצות לקבוצה התנגדות גדולה יחסית שנקראה ה-FPO (פרייניקטע פרטיזאנער ארגניזציע = ארגון פרטיזנים מאוחד). בראש הארגון עמדה הנהגה של שלושה חברים: המפקד, יצחק ויטנברג מהקומוניסטים, ושני סגנים – אבא קובנר מ"השומר הצעיר" ויוסף גלזמן מבית"ר. בתוך זמן קצר הצטרף ל-FPO גם הבונד, ולהנהגה נוספו שני חברים – אברשה חווֹיניק איש הבונד וניסן רזניק מ"העובד הציוני".
הנותרים מחברי המפלגות הציוניות והבונד ומהמפלגה הקומוניסטית הפולנית, שפעילותן שגשגה בווילנה לפני המלחמה, הוסיפו לפעול ולהיפגש באופן סדיר בגטו. תנועות הנוער החלוציות היו החלוץ הצעיר-דרור, השומר הצעיר, הנוער הציוני,בני עקיבא ובית"ר. בימי האקציות עשו תנועות אלו כל מאמץ להציל את חבריהן ואת בני משפחותיהם.
ב21 בינואר 1942 מתאחדות הקבוצות לקבוצה התנגדות גדולה יחסית שנקראה ה-FPO (פרייניקטע פרטיזאנער ארגניזציע = ארגון פרטיזנים מאוחד). בראש הארגון עמדה הנהגה של שלושה חברים: המפקד, יצחק ויטנברג מהקומוניסטים, ושני סגנים – אבא קובנר מ"השומר הצעיר" ויוסף גלזמן מבית"ר. בתוך זמן קצר הצטרף ל-FPO גם הבונד, ולהנהגה נוספו שני חברים – אברשה חווֹיניק איש הבונד וניסן רזניק מ"העובד הציוני".
ה-FPO הצליח להשיג נשק באמצעות קשריו עם הפרטיזנים ועם כוחות אנטי-נאציים אחרים מחוץ לגטו וכן על-ידי גנֵבת נשק של גרמנים. חברי ה-FPO הקימו יחידות לוחמות סדירות, אספו מידע על פעילות הגרמנים ועל תנועותיהם וגיבשו תכנית פעולה. הם גם חיבלו בתשתיות של הגרמנים והפיצו עיתון מחתרתי שדיווח לתושבי הגטו על אירועים חשובים כגון תבוסות שנחל הצבא הגרמני בחזית.
ה-FPO התכוון להילחם בתוך הגטו ולפתוח במרד כשיעמוד הגטו לפני סכנת חיסול מיָדית.
ה-FPO התכוון להילחם בתוך הגטו ולפתוח במרד כשיעמוד הגטו לפני סכנת חיסול מיָדית.
לבד מן ה-FPO פעלה בגטו מחתרת נוספת, קטנה יותר – "קבוצת יחיאל"; חבריה היו אנשי החלוץ הצעיר ובראשה עמד יחיאל שיינבוים. בסוף 1942 חברה "קבוצת יחיאל" ל"קבוצת המאבק" בראשותו של בּורקֶה פרידמן, שעם חבריה נמנו פעילי בית"ר ובהם נתן רינג (גם הוא איש שירות הסדר היהודי). במחתרת זו, שנקראה אחר כך "קבוצת המאבק של יחיאל", היו בקיץ 1943 200 חברים, ויעדם העיקרי היה להילחם בגרמנים ביערות במסגרת יחידות הפרטיזנים.
בקיץ 1943 התאחדו כל קבוצות המחתרת לקבוצה אחת. עקב חשיפתה של מחתרת קומוניסטית ליטאית חשפו הגרמנים את זהותו של יצחק ויטנברג שעבד בשיתוף פעולה עם מחתרת זו. הגרמנים דרשו מגנס להסגיר את ויטנברג לידיהם. לנוכח הלחץ הציבורי והחשש מפני פעולת ענישה גדולה שתפגע בכל הגטו החליט ויטנברג ב-16 ביולי 1943 להסגיר את עצמו, ולמחרת שם קץ לחייו בכלא הגרמני. במקומו מונה אבא קובנר.
בניגוד למרד בגטו ורשה, כאן המטרה היתה יותר בריחה מאשר לחימה עד המוות. בנוסף יושבי הגטו לא ממש תמכו בקבוצות המרד השונות. הם האמינו יותר בדרכו של גנס.
בקיץ 1943 התאחדו כל קבוצות המחתרת לקבוצה אחת. עקב חשיפתה של מחתרת קומוניסטית ליטאית חשפו הגרמנים את זהותו של יצחק ויטנברג שעבד בשיתוף פעולה עם מחתרת זו. הגרמנים דרשו מגנס להסגיר את ויטנברג לידיהם. לנוכח הלחץ הציבורי והחשש מפני פעולת ענישה גדולה שתפגע בכל הגטו החליט ויטנברג ב-16 ביולי 1943 להסגיר את עצמו, ולמחרת שם קץ לחייו בכלא הגרמני. במקומו מונה אבא קובנר.
בניגוד למרד בגטו ורשה, כאן המטרה היתה יותר בריחה מאשר לחימה עד המוות. בנוסף יושבי הגטו לא ממש תמכו בקבוצות המרד השונות. הם האמינו יותר בדרכו של גנס.
יעקב גנס
יעקב גנס היה מפקד המשטרה היהודית בגטו וילנה, ובמהלך המלחמה מונה גם ליו"ר היודנרט.
גנס עמד בראש הגטו, והאמין בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי, תחת הסיסמה "העבודה למען החיים", על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. הוא עסק גם בטיפוח התרבות והחינוך בגטו. יחסו למחתרת שפעלה בגטו וילנה היה דו-ערכי. מחד גיסא, טען שביום שבו יחוסל הגטו הוא יצטרף למורדים, ומאידך גיסא, נאבק במחתרת פן זו תמיט חורבן על הגטו ויושביו. נאמן לעמדתו טען כי פעולות המחתרת הן לגיטימיות אך ורק כאשר חיסול הגטו ידוע וברור לכל. גנס לא זכה לממש את דבריו בדבר הצטרפות למחתרת ביום חיסול הגטו כיוון שהואשם בסיוע למחתרת והוצא להורג בידי הגסטפו תשעה ימים קודם לכן.
גנס התנדב לצבא הליטאי ב-1919, בעת שליטא נלחמה על עצמאותה. הוא נשלח לקורס קצינים וסיים אותו בדרגת סגן משנה. לאחר שכבר נישא, ביקש להצטרף לחיל האוויר הליטאי הצעיר, אך חיל זה קיבל לשורותיו רווקים בלבד. במקום זאת נשלח לחזית והצטרף לגדוד של חיל רגלים במלחמה נגד פולין. הוא קודם לדרגת סגן וזכה לאות כבוד על לחימתו. גנס נשאר בצבא עד 1924, עת התחיל בלימודים אקדמאיים בקובנה. הוא נשאר קצין מילואים, נשלח לקורס לקציני מטה וקיבל דרגת סרן.
בתחילה, גנס מונה למפקד המשטרה היהודית בגטו. לאחר מכן, בתקופת שלטונו של אנטולי פריד הוא מונה ע"י הנאצים ליו"ר הגטו ולמעשה קיבל לידיו את מירב הסמכויות. גנס דגל במשנה הגורסת שיש לנרמל את החיים בגטו עד כמה שניתן.
 |
| יעקב גנס |
גנס עמד בראש הגטו, והאמין בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי, תחת הסיסמה "העבודה למען החיים", על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. הוא עסק גם בטיפוח התרבות והחינוך בגטו. יחסו למחתרת שפעלה בגטו וילנה היה דו-ערכי. מחד גיסא, טען שביום שבו יחוסל הגטו הוא יצטרף למורדים, ומאידך גיסא, נאבק במחתרת פן זו תמיט חורבן על הגטו ויושביו. נאמן לעמדתו טען כי פעולות המחתרת הן לגיטימיות אך ורק כאשר חיסול הגטו ידוע וברור לכל. גנס לא זכה לממש את דבריו בדבר הצטרפות למחתרת ביום חיסול הגטו כיוון שהואשם בסיוע למחתרת והוצא להורג בידי הגסטפו תשעה ימים קודם לכן.
גנס התנדב לצבא הליטאי ב-1919, בעת שליטא נלחמה על עצמאותה. הוא נשלח לקורס קצינים וסיים אותו בדרגת סגן משנה. לאחר שכבר נישא, ביקש להצטרף לחיל האוויר הליטאי הצעיר, אך חיל זה קיבל לשורותיו רווקים בלבד. במקום זאת נשלח לחזית והצטרף לגדוד של חיל רגלים במלחמה נגד פולין. הוא קודם לדרגת סגן וזכה לאות כבוד על לחימתו. גנס נשאר בצבא עד 1924, עת התחיל בלימודים אקדמאיים בקובנה. הוא נשאר קצין מילואים, נשלח לקורס לקציני מטה וקיבל דרגת סרן.
בתחילה, גנס מונה למפקד המשטרה היהודית בגטו. לאחר מכן, בתקופת שלטונו של אנטולי פריד הוא מונה ע"י הנאצים ליו"ר הגטו ולמעשה קיבל לידיו את מירב הסמכויות. גנס דגל במשנה הגורסת שיש לנרמל את החיים בגטו עד כמה שניתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה