גטו קרקוב

גטו קרקוב היה שהוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה ברובע פודוגוז'ה שבעיר.

בגטו הוקם בידי הנס פרנק מושל הגנרלגוברנמן כשל בנסיונותיו להפוך את קרקוב לנקייה מיהודים (בעזרת גירושים מהעיר ורציחות).הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים - מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ.

 

ההיסטוריה של ההנהגה

כאשר הנאצים כובשים את קרקוב (6 בספטמבר 1939) הם מחליטים להקים יודנארט, חשוב לציין כי היודנראט מוקם עוד לפני הקמת הגטו ולפני אגרת הבזק של היידריך.

בראש היודנראט מועמד מרק ביברשטיין  - מורה ואיש ציבור ידוע בקרקוב.

בתוך יומיים מיום מינויו מרכיב ביברשטיין רשימה של 12 חברים ועוד 4 סגנים, באותה התקופה עוד לא היה יודנראט אלא ועד מנהל, בדצמבר הנאצים מכריזים על הועד יודנראט ומספר החברים בו גודל ל-24.

ביברשטיין ניסה להקל על חיי היהודים בעיר עוד לפני הכניסה לגטו - הוקמו דירות מגורים משותפות לפליטים בבתים שעדיין היו בבעלות הקהילה היהודית, הוקמו ששה בתי תמחוי שהיו מחלקים ארוחות בוקר וצהריים גם לפליטים וגם ליהודי קרקוב שמצבם הכלכלי הדרדר, והוקמה מגבית לבגדים. בנוסף הייתה ביקורת פעילה על הסניטריה באזורים היהודים במטרה להימנע ממחלות וממגפות. הכסף למימון כל הפעילות הזו של היודנראט הגיעה מכמה מקורות - קופת היודנראט, יהודי קרקוב שהייתה להם אפשרות לסייע בתמיכה כספית, והג'וינט האמריקני (הנאצים נאלצו להעביר את תרומות הג'וינט ליהודים ברחבי פולין כיוון שהיו מעוניינים שארצות הברית תישאר נייטרלית במלחמה). בנוסף, היודנראט שיתף פעולה גם עם "יס"ס" - "מוסד העזרה העצמית היהודית" שאף הוא פעל לטובת יהודי קרקוב בתחומי הסעד והבריאות, ועזר בין השאר להקים בית אבות, בית חולים, ובית יתומים (ה"צנטוס") בעיר.

ב-18 במאי 1940 הכריז מושל הגנרלגוברנמן הנס פרנק על רצונו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" - נקייה מיהודים.

רק יהודים שהיו "חיוניים לכלכלה" יכלו להישאר ונדרשו לאישור מיוחד מהיודנראט, כך שהיודנראט קיבל אלפי פניות לקבלת האישור המיוחד. לשם כך הוקמה "הועדה המיוחדת" אשר חילקה את האישורים.

בספטמבר 1940 הופסקו פעילויות ה"ועדה המיוחדת", כאשר כל חבריה נאסרו בחשד לקבלת שוחד, ונגזרו עליהם חודשי מאסר רבים. בין העצורים היה גם מרק ביברשטיין, יושב ראש היודנראט, אשר לא יכל להמשיך לכהן בתפקידו מתוך הכלא. בשל כך, ערב הקמת הגטו, מונה ד"ר ארתור רוזנצוויג, עורך דין ידוע בקרב הציבור היהודי של קרקוב, ליושב ראש היודנראט.

עם הכניסה לגטו הפכה עבודת היודנראט לקשה אף יותר. במהרה עברו כל מוסדות היודנראט לתוך הגטו, כולל המחלקות השונות, מוסדות הסעד השונים, ומוסד העזרה העצמית היהודית.

בתוך הגטו הייתה הדילמה של היודנראט קשה הרבה יותר: מצד אחד, הוא היה צריך לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של הקהילה, ומנגד היה צריך למלא את פקודותיהם האכזריות של השלטונות הנאצים.

על "גירוש יוני" היו אחראים ארתור רוזנצוויג ונציגיו, והם היו אמורים לחלק את אישורי הקנקרטה ליהודים שהוגדרו כעובדים חיוניים, או שהיו בעלי תפקידים ציבוריים. חלוקת תעודות הקנקרטה החלה ב-30 במאי 1942 ליד הבניין של מוסד העזרה העצמית היהודית, שם ישבו נציגי היודנראט, ובפועל קבעו איזה יהודי יחיה ואיזה ימות. במקביל החלו גם הגירושים המאורגנים אל מחנות העבודה ואל מחנות ההשמדה. על היהודים שלא קיבלו את הקנקרטה והיו מיועדים לגירוש, הוטל להכין מטען בן עשרים וחמישה קילוגרם ועשרים וחמש זלוטי לדרך.

הגירוש היה אמור לצמצם את אוכלוסיית הגטו בכשליש, אך בפועל רשם רוזנצוויג הרבה מדי יהודים כעובדים חיוניים, ופחות משליש מן היהודים יועדו לגירוש. כשגילה זאת מפקד המשטרה וילהלם קונדה זימן את רוזנצוויג ומשפחתו לכיכר ז'גודה, שם הכה אותו והשפיל אותו מול כל היהודים המיועדים לגירוש, והודיע לו כי הוא מפוטר לאלתר מתפקיד יושב ראש היודנראט וכי הוא ומשפחתו מיועדים לגירוש יחד עם כל שאר היהודים בכיכר. רוזנצוויג לא הרכין ראשו ולא התחנן על חייו בפני קונדה, אלא הלך אל מותו, יחד עם משפחתו, בראש מורם. עם גירושו חוסל היודנראט בקרקוב ובמקומו הוקם קומיסאריאט שבראשו עמד דוד גוטר, אשר זכה לכינוי נוסף והוא קומיסר.

בקרב כל שורדי הגטו, ידועה תקופת ההנהגה של הקומיסר דוד גוטר (יחד עם שמחה שפירא, ראש המשטרה היהודית), כתקופה הגרועה והקשה ביותר בתולדותיו. גוטר האמין כי גרמניה הנאצית עתידה לנצח במלחמה, ולכן בחר לסייע לנאצים לבצע את מעשי הטבח שלהם. במיוחד לאחר הגירושים הייתה זקוקה הקהילה לתמיכה מצד היודנראט, שיהווה גורם מתווך בינה לבין השלטון הנאצי, ולא קיבלה את הגורם הזה מגוטר וממועצתו שמנתה ששה חברים.

למחרת גירושו של רוזנצוויג ב-3 ביוני 1942 נמשכו הגירושים, וגוטר ושמחה שפירא שיתפו פעולה מלאה עם הנאצים. אנשי המשטרה היהודית לקחו חלק בגירוש ואף בזזו חלק מן היהודים. באמצע יוני 1942, לאחר שבוע קשה של גירושים, התעורר הגטו לעידן חדש בו כמעט ולא הייתה ליודנראט השפעה על חיי היהודים, אלא הם היו כפופים ישירות לאנשי האס אס. לאחר הגירוש, בשל צמצום שטח הגטו, עבר בניין היודנראט לשטח קטן יותר.

מתחילת מרץ 1943 הודיעו הנאצים לגוטר על רצונם לחסל את הגטו. למרות שניסה לבטל את הגזירה או לפחות לדחותה לא עלה בידו, והתאריך לחיסול נקבע ליום שבת, ה-13 במרץ 1943.

לאחר חיסול הגטו נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם, לבסוף הם נתפסו ע"י אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב (המחנה שבו נספו רוב אנשי גטו קרקוב) ונרצחו אף הם. בכך הסתיים סיפורו של גטו קרקוב.

 

ההתנגדות בגטו

מחתרות התארגנו בגטו קרקוב כבר ב-1941. חבריהן באו בעיקר מקרב תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות בעיר. ביולי 1942, בעקבות האקציה של יוני, התאחדו תחת פיקוד משותף בראשותו של דולק (אדולף) ליבסקינד כל קבוצות המחתרת למעט תנועת השומר הצעיר, שהמשיכה בפעילות המחתרת שלה בקשר עם קבוצת איסקרה (Iskra). שני גופי המחתרת פעלו בחשאיות גדולה מחשש שהקומיסריאט או שירות הסדר היהודי יסגירו אותם לידי הגרמנים. הם פעלו להשיג כלי נשק וליצור קשר עם ארגוני המחתרת הפולניים מחוץ לגטו. בחודשים הבאים ביצעו פעילים משני הארגונים פעולות חבלה נגד הגרמנים בקרקוב ובסביבותיה ועלה בידם להרוג כמה חיילים ושוטרים גרמנים. היה קשר הדוק בין אי"ל שפעל בגטו ורשה לבין בחלוץ הלוחם שפעל בקרקוב. עם זאת לארגון המורד בקרקוב היתה אוטונומיה להחליט כיצד ינהג במרד.
אחרי האקציה של אוקטובר 1942, ובייחוד לאחר ששירות הסדר היהודי עצר כמה מחברי המחתרת של ליבסקינד, עזבו חברי המחתרת את הגטו והעבירו את מרכז הפעילות שלהם לצד הארי של קרקוב. בדצמבר 1942 התאחדו שתי קבוצות המחתרת והקימו מטה משותף, וב-22 בדצמבר 1942 הן תקפו חיילים ושוטרים גרמנים בבית הקפה ציגנריה ובמקומות אחרים בעיר. בין שבעה ל-11 חיילים גרמנים נהרגו, ו-13 נפצעו. בשבועות שלאחר מכן, אחרי מצוד של הגסטפו בסיועו של שירות הסדר היהודי, נהרגו או נעצרו מרבית חברי המחתרת. מי ששרדו המשיכו בפעולות פרטיזניות נגד הגרמנים.